כלל גדול ביהדות: האיכות עדיפה מכמות.

כלל גדול ביהדות: האיכות עדיפה מכמות.

ועוד כלל: חשוב לה’ כמה זמן השקעת בעבודתו יותר מאשר כמה הספקת בעבודתו.

לכן מי שהשקיע יותר זמן עדיף ממי שהשקיע פחות אף אם הספיק יותר.

אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אדם חובש כיפה הוא כבר בחזקת כשרות ויש לדון אותו לכף זכות.

ותמיד טוב לחשוב על הזולת האם אני הייתי עומד בנסיונותיו של זה אם היו לי הנתונים שלו, המקום בו גדל, המשפחה המידות הפרנסה הבריאות האשה והילדים, מאוד יתכן שהייתי גרוע ממנו.

אדם שעשה מצוה והתחרט על שעשה אותה, זהו איסור חמור והוא מפסיד בזה את שכר המצוה, והוא הנקרא בפי חז”ל “תוהה על הראשונות”.

אין לפחד להוציא מהפרנסה לצורך מצוות, משום שדוקא מה שקוצצים יותר מצמיח יותר.

כפי שאמר האר”י הקדוש על שיער השפם שצומח תמיד מכיוון שמקצצים בו, בניגוד לשיער הגבות (בשיער הזקן לא היו אז מקצצים כלל).
וכן אמרו חז”ל שהרואה כי מזונותיו מצומצמין יעשה בהם צדקה ויתרבו. וזהו באותו עיקרון.

יהודי מאמין לא מסתפק למצות צדקה היומית ב-30 אגורות של “ויברך דוד”.

מי שמסתפק בזה, הרי שאצלו העולם הזה עיקר ולא העולם הבא, והוא כמו קין ולא כמו הבל, שקין נתן פירות לא מובחרים והבל נתן מבכורות צאנו.

ועיקר מצות צדקה היא כדי לשבר האכזריות ותאות ממון, ובודאי שמדובר רק בסכום שמכאיב לכיסו של האדם והוא מתגבר ונותן.

רק שיוודא שנותן לאדם או מוסד הגון אחרת זוהי בחינת פגם הברית כדברי רבינו בלקוטי מוהר”ן.

רבינו אומר כי הבעיה היא לא בלשבור את המניעות, אלא בלהגיע לרצון שלם לשבור את המניעות. כי כל המניעות הן במח בלבד וברגע שמגיעים לרצון שלם – כל המניעות נופלות.

הפצת המאמר בחסות –אתר תורה כמה עולה לכתוב ספר תורה
מי שחי בתורה, היינו שתמיד עוסק בתורה וחושב על התורה, יש לו יתרון, שהתורה תמיד תחזר אחריו להחזיר אותו למוטב. נפש עמל עמלה לו.

יש מי שבא לשיעור תורה אבל רק כדי לצאת ידי חובה, ועיקר עניינו הוא שאר הזמן שבמשך היום.

ויש מי שבא לשיעור בזמן, מפנים מה שלומדים, מצפה לשיעור והשיעור הוא עיקר היום אצלו, גם עליו נאמר שחי בתורה, וגם הוא נקרא עושה תורתו קבע, למרות שלא עוסק בתורה רוב היום.